נדב בן יהודה בפייסבוקנדב בן יהודה ב- LinkedIn

052-3731436052-3731436

נדב בן יהודה
  צפו בסרטון הסבר על המסע

עבודת המסע עם נדב בן יהודה
מטפל מוסמך בשיטת המסע בישראל


נדב בן יהודה


לרכישת הספר לחץ כאן
 

קוף ההכרה
נרדם על עץ גבוה
כשעטפתי אותו
באהבה ורודה.
הגוף נרפא
כשהרעדתי
את נימי התכלת שעוטפים אותו.


 

על ריפוי השכינה

השכינה אינה מרפאת מחלות. היא מרפאת את התודעה שמביאה מחלות.
מחלה ומצב של חולי הינם לעולם מצב תודעה. כל מחלה.
כל אחד ימות יום אחד. כן, גם אני וגם האנשים האהובים והקרובים לי ביותר. זו דרכו של הגוף הפיסי שלנו, כמו כל מרקם אורגני, לצמוח, להגיע לשיא הפוטנציאל, לפרוח, להפרות ולהוציא פרי ולקמול. בסופו של דבר לחזור חזרה אל האורגניזם שממנו בא, האדמה.
כיצד קרה הדבר המופלא הזה שבו חלקיקים של אור ואנרגיה נרקמו יחד ליצירת גופנו, מה יצר את האיחוד היחודי הזה שלא היה, אין ולא יהיה כמוהו יותר לעולם, על כך נדבר ביום אחר.
מרגע שנהוונו כ או בגוף החלה הספירה לאחור של פרידתנו ממנו.
מאז בריאת האדם הראשון לא פגשנו אדם שחי יותר מתשע מאות שישים ומשהו שנים. וגם אם יש מישהו שחי יותר, עדיין בזמן כלשהו הוא מת.
השאלה האמיתית אם כן, אינה אם נמות או לא. השאלה המהותית הרבה יותר הינה איך נמות. האם בשביל למות עלינו לחלות?
האם עשב בשדה שתם זמנו נעשה  חולה טרם קמילתו הסופית?
אם איננו חייבים לחלות על מנת למות, מדוע אנחנו חולים? מדוע כל כך הרבה אנשים חולים ומדוע כמות עצומה של אנשים מתים ממחלתם? מדוע אין אנחנו יכולים פשוט להגיע לרגע שבו סיפורנו הסתיים, לעצום את עינינו ולהניח לגופנו להתפורר?
ובלי מילה אחת על גלגול נשמות או על נשמות בכלל.
מדוע כמעט ולא שמענו על אנשים שרגע אחד היו חיים, בריאים, מזדקנים, ואז בשקט פשוט נגמר.
אנחנו חולים כשמשהו לא מתקשר נכון בחיינו. כאשר נוצר פער בין יעודנו, שאיפותינו הגבוהות והנתיב הרוחני שלנו לבין פועלנו, התנהלותנו, תפיסותינו וחשיבתנו.
במילים אחרות נאמר שנוצר פער עצום בין הדרך שבה אנחנו מיוצגים לבין מי שאנחנו באמת.
הפער הזה, שברוב המקרים איננו מודעים לו כלל, יוצר מתח רגשי עצום ובלתי מובן והמתח הרגשי הזה הוא שיוצר עיוותים פיסיים, רגשיים, מנטליים ורוחניים = מחלה.
על מנת להחלים עלינו לפעול לצמצום פערים. עלינו לחדור עמוק עמוק אל תוך מוקדי הפער ולהאיר אותם, שהרי מה ששולט בעומקים הללו הינו החשיכה. חשיכת הבורות והפירוד. חשיכת האגו המשליט עצמו על העולם.
על מנת לגשר על הפער הזה עלינו לפעול קודם כל להבנת מהותנו. אם אין אני מי שאני מיוצג כאן, מי אני כן? האם אני יותר מאשר הגוף שמייצג אותי? האם אני יותר מהתפיסות, המחשבות, הדעות והרגשות שלי?
וכאן נכנסת השכינה לפעולה. השכינה הינה נציגת הבורא בי. תפקידה לגשר בינינו לבין מהותנו האמיתית. היא זו היכולה להזכיר לנו מי אנחנו באמת, מה תפקידנו כאן, וליפרוק את גורמי הפער שנפער. כמובן רק אם נרצה לתת לה אותם כי היא לא תעשה זאת בניגוד לרצוננו.
ברגע שזה קורה, ברגע שאיפשרנו לשכינה ליטול את המושכות וויתרנו על המלחמה שלנו בעצמנו ובמהותנו, מתחיל תהליך של ריפוי גורף, כולל ומכיל כל שבסופו אנו כורתים שלום עם מהותנו, מול בוראנו, נקיים מאשליות, חשופים לחלוטין ובלתי מתגוננים בפני דבר.
כמאמר הקורס בניסים, "מחלה הינה הגנה מפני האמת". ברגע שאיננו מתגוננים יותר מפני האמת, מפני מהותנו האמיתית, אין  למחלה יותר צורך להופיע.
השכינה נוטלת מאיתנו את כל האשליות, את כל השקרים שהאגו בדה והופכת אותם לאהבה. זהו תפקידה. מה שנותר לנו הוא לאפשר לה לעשות את התפקיד הזה.
ועל כך בפעם הבאה.
LOVE
נדב

המסע - nby.co.il
                          



 

בשבח הטונגלן   (Tonglen)

 יש לך סרטן! אומר המאבחן שהוא גם ידידי, באי נוחות!
כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה ואיך אגיב אליו.
יומיים קודם העברתי סדנה מקסימה בנושא "לקבל את המוות לחיים".. רוב המשתתפים חולים בסרטן מסוג כזה או אחר. שומעים את דבריי בצמא, מתרגלים את התרגילים בדבקות.
עוצם עיניי.
הבוקר במדיטציה כמו פעמים רבות נוספות תרגלתי טונגלן (קבלה ושליחה).
עכשיו אני יוצא מהבדיקות, מתישב בעיניים עצומות על הספסל במסדרון של מחלקת ההדמיה של בית החולים. מעלה לנגד עיניי את כל האנשים בעולם שכרגע אמר להם מישהו מומחה "יש לך סרטן!!".
רואה את פחדיהם, זוועתם, עיצבונם, ייאושם. בעיני רוחי אני הופך את כל אלה לעשן שחור סמיך מגעיל ומהביל. אני בולע את העשן המגעיל הזה כשאני שואף אוויר, לוקח אלי את כאבם ומניח לו לשרוף את אחיזתי בעצמי ואת גאוותי. והוא שורף ושורף ואני שואף עוד ועוד, כול פנימיותי פחם ואש ועשן שחור. מאפשר לו לחשוף מתחת לעפר והאפר אור של אהבה ושל חמלה ואז נושף את האור הקריר והאהבה המרפאה אל כל האנשים האלה שכרגע שאפתי את כאבם אלי.
ואני נרגע.
כל כך נרגע.
הכל נעשה דומם. קול דממה דקה מלאת חן והוד.
ואני יודע עכשיו כאן על הספסל במסדרון שאני לא לבד בעולם.
אני חלק נפלא מכל הנפלא.
אני יכול להכיל הכל!! הכל!!
מודה בליבי ל 18 שנות תרגול יומיומי בלתי מתפשר בקור ובחום בשמחה ובעצב בעונג ובכאב.
 ויורד להמשך הבדיקות, רך, קשוב, סלחני.
שני רופאים בכירים מביטים בממצאים.
"הוא כבר מבוגר מידי לסוג הסרטן הזה, הם משוחחים מעלי כאילו אני לא קיים. "זה סרטן של צעירים. אחרי גיל 50 זה חייב להיות לימפומה גם בגלל שזה שני גידולים ולא רק אחד וגם בגלל הגיל, זה לימפומה"!!
אחר כך אני יושב בחוץ. מחכה. עוצם עיניי ומעלה לנגדן את כל האנשים בעולם שכרגע הודיעו להם שיש להם לימפומה. בולע את כאבם המהביל ושולח להם את אור האהבה והחמלה שלי.
ואני רך וסלחני, ומכיל ואוהב.
חוזר הביתה. לאהוביי. כולם קצת בהלם.
אני רך, רגוע, אוהב. (בודק כל הזמן אם אני לא מדחיק. אני לא).
אני מחליט להתמסר לתהליך. כן, לתהליך. לא למחלה לא לשום דבר אחר, לתהליך.
עושה ניקויים אנרגטיים.
מסעות נפלאים.
בוקר וערב הדמיית "נהר – האור" ואחרות.
מדיטציה וטונגלן.
טונגלן.
זורק את הקפה ואת כל מה שמכיל סוכר מחיי ומתמסר.
אני מחליט להתנתח. נקבע ניתוח לעוד שבוע ויומיים
מייעצים לי על כל מיני מומחים שינתחו.
אבל אני עם הקול הפנימי שלי.
מתאשפז לניתוח ב"כרמל". מתמסר.
צוות מקסים, ומאיר פנים.
שלווה עמוקה עוטפת אותי כל הזמן.
שלוות הטונגלן. שלוות ההתמסרות. אני יכול להכיל הכל.
בבוקר מורידים לחדר הניתוח. שלווה.
מרדימה יפהפיה ואני מתעורר.
חזרה במחלקה. האחים והאחיות רצים אחרי "קח כדור לכאבים".
אני מוותר.
מניח את יד הרייקי שלי על הניתוח ומדליק את קולי באזניות לטיפול בכאב.
עובר לילה.
בבוקר סי. טי. מתקרבים ללימפות.
אני כבר יודע בתוכי שאני נקי.
מפענחים את התעלומה.
אשתי אהובתי המופלאה לידי ואני, טונגלן על כל האנשים  הפוחדים מתוצאות בדיקות הרות גורל.
אני נקי.
כך טוען הסי. טי.
כל הלימפות נקיות.
נפרד מכולם במחלקה.
מוקיר תודה על הכל.
כנראה שאני עוד לא בן 50. (עוד שלושה שבועות 64).
המנטרה שלי בקורס בניסים – שכבר נושא אותה שלושה שבועות ולא מחליף,
"איתי היא שלוותך אבי, אני מוגן.
שלוותך מקיפה אותי אבי.
באשר אלך הולכת איתי שלוותך.
היא שופכת את אורה על כל מי שאני פוגש.
אני מביא אותה לנטושים ולבודדים ולנפחדים.
אני נותן אותה לאלה הסובלים כאב, לאבלים על אבידה ולאלה החושבים שהתקווה והאושר לא עוד יהיו מנת חלקם.
שלח נא אותם אלי אבי.
הרשה לי להביא את שלוותך איתי.
כי אז אגאל את בנך על פי רצונך
כדי שאוכל למצוא את העצמי שלי".
ואז הפגישה המכרעת, היום. עם האונקולוג. הנושא: תוצאות הניתוח.
להלן הדו-שיח בו נוכחים: 1. אשתי אהובתי, 2. אחי אהובי הרופא. 3.עבדכם, 4. ד"ר ש. אונקולוג אורולוג.
 (טלפון מצלצל – מזל טוב לרופא נולד נכד מספר 11. כולנו מחייכים מזל טוב וכו').
הגידולים שלך לא ממאירים אומר לי הרופא.
אתה רוצה לדעת למה הגידולים שלי שפירים?
אני שואל, אני יודע שלא תאמין לי ובכל זאת תרצה לשמוע?
אשמח לשמוע.
אני מטפל, אני אומר לו, מלמד אנשים לרפא את עצמם, הרבה נרפאי סרטן.
איך? הוא שואל.
שיטת "המסע", דמיון מודרך, רפואה סינית מדיטציה ועוד. מכיר?
רגע, שיטת המסע זה לא האמריקאית הבלונדינית הזו?
ברנדון בייס, כן.
כן שמעתי, מכיר. אני אוהב את הדברים האלה. מאד מאמין גם ב nlp.
כל מה שאני מלמד את מטופלי עשיתי מרגע הביקור הראשון בבית החולים. ועוד הרבה יותר, אני אומר לו. היתה לי לימפומה והלכה. והיו לי את הגידולים האלה שהוציאו בניתוח והפכו ללא ממאירים. זה מה שאני רוצה שתדע.
אתה יודע, אומר לי ד"ר ש., הסיכוי שהגידולים המסוימים האלה יהיו לא ממאירים הוא כל כך מזערי שזה מדהים, זה באמת מדהים.
זה לא בדיוק מספק אותי, אני מחכה בשקט להמשך.
ואתה רוצה לדעת עוד משהו, הוא אומר לי, הגידולים האלה נראים כמו נְמַקִים. כאילו שעברת טיפול כימותרפי...
עכשיו שקט.
מעט באיחור אני נזכר לעשות טונגלן לכל האנשים שכרגע לא הודיעו להם שהגידולים שלהם אינם ממאירים. עוטף אותם באושרי, בהתרגשותי, באהבתי לכל הנבראים, לכל היצורים החיים. וגו'.

המסע - nby.co.il
                          

 



 המסע אל עומק התודעה
משרדי הנסיעות מציעים אינספור מסעות לאיזורים שונים בארץ ובעולם.
אני מציע מסע מסוג אחר, מסע אל עומק התודעה. מסע של גילוי עמוק ביותר וריפוי עמוק ביותר של התופעות המעיקות של חיינו- פיסיות, רגשיות, מנטליות ורוחניות.
דפוסי ותבניות התנהגות שמנהלים אותנו באופן אוטומטי בלא שנבחין בכך, מחלות פיסיות, קלות כקשות, מלכודות רגשיות ואמונות שמכשילות אותנו בכל פעם מחדש.
כיצד נוצרת מחלה?
יהיו שיאמרו שבאקראי, שבגלל תנאים אובייקטיביים, שבגלל תורשה ועוד כהנה וכהנה אמירות.
אנחנו נבוא ונטען באופן גורף שכל מחלה, קלה כקשה, מקורה בתודעה.
הכיצד, תבואו ותאמרו? מה פתאום? תודעה יוצרת מחלה? על דברים פשוטים מאלה העמידו אנשים לקיר..
כן, תודעה יוצרת מחלה.
האמת היא שתודעה יוצרת את כל המציאות שלנו אלא שכאן לרגע זה נעסוק בתודעה.
ובכן, כיצד זה קורה?
את כל חווית החיים שלנו אנו חווים דרך התודעה. אנו רואים, שומעים, חשים, מריחים וטועמים דרך החושים שמעבירים את רשמיהם אל התודעה.
התודעה יוצרת מחשבות. זהו הטבע שלה. המחשבות חולפות ונעות בראשינו.
המחשבות שתודעתנו מייצרת, יוצרים רגשות.
רגשות נחווים על ידינו בכל מיני דרכים על סקלה מאד רחבה.
בתוך הסקאלה הזו ישנם רגשות שאנו חווים מיד עם הופיעם, בצורה הרמונית, זורמת ומתמירה.
אולם בקצוות הסקאלה אנו חווים את הרגשות בצורה מוקצנת כלשהי – זה יכול להיות בדרך של הבעת יתר והתפרצויות של הרגש בקצה האחד של הסקאלה, או בצורה של הדחקה, הכחשה והשתקה של הרגש בקצה השני של הסקאלה.
בשני המקרים הללו נחווה הרגש בצורה לא פרופורציונית. כתוצאה מכך האנרגיה של הרגש נתקעת בתוך הגוף שלנו ולא מתפוגגת.
אותה אנרגיה נתקעת בתוך התאים שלנו.
כאשר האנרגיה נתקעת בתא, היא ממשיכה "לתסוס".
יכולות לעבור שנים ואנו שכחנו לחלוטין מאותה אנרגיה רגשית ש"תוססת"  בתא, אולם השנים שחלפו לא הפסיקו את התסיסה אלא ההיפך הוא הנכון, התסיסה הולכת וגוברת ויוצרת עיוותים בכל מיני צורות ורמות.
במשך הזמן הופכים העיוותים הללו לתופעות.
אלו תופעות?
אלו יכולות להיות תופעות נפשיות, או תופעות מנטליות, או תופעות פיסיות, או כולן ביחד.
ככל שנתעמק בהבנת הסימפטומים השונים של התופעות, וננסה לרפא אותם, עד שלא נגיע אל מקורן העמוק ביותר של התופעות הללו, קרי, הזיכרון של הרגש שנטמע בתא, לא נוכל באמת לרפא את התופעה.
"המסע" של ברנדון בייס, הוא הכלי המדויק ביותר שקיים היום בעולם על מנת לאפשר זאת.
המסע – כי הוא לוקח אותנו למסע אל הזיכרון של אותו רגש שנתקע בתא, הוא לוקח אותנו אל תוך התודעה של אותו זכרון ומאפשר לנו בדרכו היחודית, העוצמתית והרכה ליצור התמרה מלאה של הרגש הלכוד ושיחרורו על ידי תהליך עמוק של ריפוי דרך סליחה.
וכך, יצאנו למסע אל עומק התודעה שלנו, ספקניים, חרדים וחוששים וחזרנו ממנו נושמים ברכות ובקלות, חיוך דק מרוח על פנינו ונהר של עוצמה חדשה זורם בתוכנו – נהר של ריפוי אמיתי, ברמה העמוקה ביותר.
דרך צלחה.

 

המסע - nby.co.il
                          

 



על המרדף אחרי האושר
לכל אחד יש את הזכות לרדוף אחרי האושר או להשיג את האושר (זה אפילו מעוגן בחוקה האמריקאית).
כמה פעמים שמעתי ממורים רוחניים למיניהם על כך שהם באו ללמד איך להשיג את האושר, איך להגיע אליו, איך למוצאו.
אבל, איך אפשר לרדוף אחרי משהו שכבר נמצא כאן?
איך אפשר להשיג דבר שכבר יש לי אותו?
אפשר לרדוף אחרי הרוח עד בלי די ולעולם לא לתפוס אותה.
כשהייתי נער תפשתי גלים בים. הייתי צף במים ומחכה לגל שיבוא. כאשר הגיע, חתרתי מהר כדי להתאים את עצמי אליו ונישאתי עליו עד החוף, וחוזר חלילה עשרות פעמים. עונג צרוף שגם היום ממרום שנותיי אני מרשה לעצמי לעשות מידי פעם.
אז תפסתי גל. האם זו אמת? לא. תפסתי עליו טרמפ. זו האמת. הגל לא היה תלוי בי ואני לא בו. הוא היה קיים ואני הייתי קיים והרשנו לעצמנו (כן, שנינו להתחבר יחדיו).
אבל הגל הוא רק החיצוניות של הים והים עצמו נתן לי להיות בתוכו בכל זמן וזמן בין אם היה גלי או שטוח. הוא פשוט הכיל אותי בטבעיות ולא עשה עניין מעצם קיומו וכך גם אני. לא נתתי יותר מדי תשומת לב לעצם היות הים כאן, לא רדפתי אחריו, לא ניסיתי להשיג אותו, פשוט וויתרתי בטבעיות על הכיסויים ששמתי עלי (בגדיי) נשמתי עמוקות ונכנסתי לתוכו, עירום, חשוף, פתוח ופגיע. וכך הוא קיבל אותי אליו, עוטף, נרחב, אינסופי, עמוק עד אין קץ ומרגיע.
כך הוא האושר, אם רודפים אחריו הוא מתחמק כמו כל דבר שנמצא.
כשאני מוותר על הכסויות שנעטתי בהן, על החומות ומאפשר לעצמי להיות עירום, חשוף, פגיע ופתוח הוא מופיע בטבעיות שקטה לעטוף, להרגיע, להכיל.
מפני שהאושר הוא בסיס. הוא נמצא בכל תא בהוויה שלי (ושלך) רק מוסתר על ידי חומות ההגנה שהקמתי ביני לבין העולם בגלל הפחד.
בכל העולם כולו ישנם שני רגשות בלבד – פחד ואהבה.
כשהאהבה מאירה הפחד נמס.
הפחד הוא רק אשליה שבאה להסתיר את האהבה בדיוק כמו שהחושך הוא רק כסות לאור.
כל פחדיי הינם שקר וכזב שבאו להרחיק אותי מהאור שבי (ובך) שבדתה ההכרה שלי בשליחות האגו שלי בגלל נסיונות העבר שלו ומתוך כך יצירת הגנה מדומה על העתיד.
אך נסיונות העבר אינם. נמוגו אל ערפל המה שלא נמצא יותר ולכן הגנת העתיד הינה שקר כל כך שקוף.
האושר נמצא בינהם – בין העבר הנשכח לבין העתיד העלום. ולכן אי אפשר להשיגו על ידי מרדף כי כל מרדף הינו מהעבר אל עבר העתיד = בעתיד אשיג את האושר ולכן ארדוף אחריו.
בעוצרי את המרדף, בנושמי עמוק פנימה את הווית ההווה – הכאן והעכשיו, באפשרי לעצמי להתפשט ממוראות העבר ולנפץ את חומות ההגנה מפני העתיד לבוא, בהישארי עירום, פתוח, חשוף, חסר הגנה ורוטט, אז, ורק אז, מופיע ים האושר במלוא הדרו ומאפשר לי לרכב על גליו.
 

המסע - nby.co.il
                          

 

מדוע  אנחנו פה


כל בני האדם נולדו שווים. אין אדם ששווה יותר מאדם אחר.

*כל בני האדם נולדו כחלק מהבריאה שברא אלוהים.

*כל בני האדם נבראו באהבה

*התפקיד של בני האדם עלי אדמה הוא להשיב אהבה לבוראם

*הדרך להשיב אהבה לבורא היא לאהוב את בריאתו.

*היות וכל אדם הינו בריאתו של הבורא הרי לאהוב את בריאתו = לאהוב את עצמו!!

*ללמוד להשיב אהבה לבורא הינו ללמוד לאהוב את עצמך

*לכל בני האדם יש חופש בחירה. בין מה למה? זה הנושא העמוק ביותר במסע הרוחני של האדם על האדמה הזו. היות ואין לאיש שליטה על נסיבות חייו (עוד נחזור לכך) נשאלת השאלה איזו בחירה נשארה.

הבחירה היחידה שיש לו לאדם עלי אדמה היא לבחור את תגובתו לנסיבות חייו =

להיות קורבן של נסיבות חייו או לצמוח מהן.

אין בחירה אחרת!

כל הבחירות של במה להאמין, איך להרגיש, איך לגשת לדברים, איך לראות דברים, מה לומר ומה לא וכו וכו, כולם פועל יוצא של הבחירה הזו – להיות קורבן של הנסיבות או לצמוח מהן.

רוב בני האדם נולדו, גודלו וחונכו עם תודעת קורבן. הדבר הטבעי האוטומטי הינו להיות קורבן = עשו לי שתו לי דפקו לי וכו.

הוויתור על כך הינו תחילתה של הצמיחה.

צמיחה = התרחבות

*הבריאה שברא הבורא הינה דינמית. היא מתרחבת ומתכווצת לחילופין. כל הנבראים משפיעים על ההתרחבות וההתכווצות של הבריאה.

*בני האדם נבראו כחלק ממסע ההתרחבות/התכווצות של הבריאה.

*המסע האנושי הינו מסע של שליחות ואחריות = בני האדם אחראים על התרחבות ו/או התכווצות הבריאה.

*כל אדם שעוסק בצמיחה מרחיב את עצמו ובכך מרחיב ישירות את הבריאה.

כל אדם שעסוק בלהיות קורבן מכווץ את עצמו ובכך מכווץ אוטומטית את הבריאה.

*לכן שליחות האדם עלי אדמות הינה להתרחב על ידי צמיחה בכל זמן כל הזמן.

*מכשיר הצמיחה הינו המודעות.

*פיתוח המודעות הינו כורח המציאות.

*מקור הסבל והכיווץ הינו אי-מודעות.

*כל אדם יכול להתחבר אל המקור שלו על ידי פיתוח מודעות.

*לכל אדם יכולת להתחבר אל הבריאה שבו ואל תודעת הנברא שבתוכו.

*ההבדל בין אדם לאדם אינו ביכולת אלא במידת המחויבות.

היות והבריאה בראה באהבה הרי שהחיבור העמוק ביותר אל הבריאה הינו דרך האהבה והגדלת יכולת האהבה.

*כלי הריפוי האולטימטיבי הינו הסליחה.

*הסליחה הינה הביטוי הארצי של אותה אהבת בריאה.

*כשקיימת סליחה אמיתית מתרחבת האהבה עד אינסוף.

*כל אדם יכול לרפא את עצמו – ריפוי עצמי = סליחה עצמית

*הסבל עלי אדמות הינו סוג של אשליה שמטרתה ללמד את האדם צמיחה והתרחבות

*שום דבר אינו נטול סיבה. לפעמים הסיבה עלומה אך היא לעולם קיימת.


המסע - nby.co.il
                          
 

על ההבדל בין חטא לטעות ומדוע חובה עלינו לטעות

בשלושת הדתות היהודיות = יהדות, נצרות, ואיסלם, מופיע המושג חטא כמושג שמזכה בצורה כזו או אחרת בגיהינום. מיום לידתנו אנחנו חוטאים. מיום לידתנו אנחנו אשמים. על חטא אין כפרה. הוא נצחי. הוא כצלב על כתפינו. לכן אסור לנו לטעות. כל טעות שאנחנו עושים מוטמעת בתוך ההכרה החברתית/דתית/נורמטיבית שלנו כחטא שהתשובה האחת עליו היא הגיהינום.

רגשות האשם על החטאים שלנו הם כה כבדים, כה מייסרים שלרוב אנחנו נוטים להדחיק אותם ולהשקיע אותם עמוק עמוק בתוך רובדי אינסוף של כאב חבוי שמתנה אותנו בלא ידיעתנו ובלא שליטתנו, וזאת במקום לעשות את הדבר השפוי היחיד המתבקש – להפוך את החטא לטעות.

מה ההבדל בין חטא לטעות – זו השאלה הגורלית שתשנה את חיינו מהקצה אל הקצה. אם החטא הינו בלתי ניתן לכפרה ולכן מוביל לגיהינום (כך באמונתנו השקופה העמוקה ביותר) הרי הטעות הינה תמיד דבר הניתן לתיקון ולשינוי, כלומר לסליחה וכפרה, הן עצמית והן חיצונית. (כמובן לעיתים קרובות נדרש תהליך עמוק של הבנה והתרה על מנת להגיע לסליחה).

אולם פה עלינו להבין את המהות העמוקה ביותר של נוכחותנו כאן, בעולם הגשמי, קרי הפיסי, הרגשי, המנטאלי והרוחני. (את כל אלה אני משייך לעולם הגשמי)

מתוך ההבנה שאנו כאן על מנת ליצור שינוי וצמיחה, אני שואל אתכם מה הם הכלים המאפשרים לנו ליצור שינוי וצמיחה? האם חטא שאין עליו כפרה יכול ליצור שינוי וצמיחה? תשובתי המידית הינה -כמובן שלא! הרי הוא כבר התווה את דרכו – לגיהינום ואין כאן מקום לשינוי ולכן גם לא לצמיחה.

אז מה כן?

שני הכלים החשובים והמהותיים ביותר הינם –

ראשית, התורשה שלנו על כל מרכיביה, קרי, התורשה הפיסיולוגית (DNA, כרומוזומים וכו'), התורשה הרגשית – כל מערכות הרגש שירשנו הן מאמא והן מאבא מחד, וכל מערכות הרגש שהופעלו אצלנו על ידי האינטראקציה עם אמא ואבא מאידך. באותה קטגוריה נכנסת גם התורשה המנטאלית וגם התורשה הרוחנית.

הכלי השני בחשיבותו הינו הטעות. כן. הטעויות שאנו עושים במשך חיינו הינן הכלי השני בחשיבות לצמיחתנו רק לתורשה שלנו. כמה נפלא הדבר שכל מה שלימדונו להתרחק ממנו כמו מאש, הינו למעשה כלי רב חשיבות בצמיחתנו ובהשגת היעוד של חיינו.

אם נזכור טוב נגלה שמאז קטנותנו לימדו אותנו שאסור לטעות. כבר בגנון הגננת ציפי והעוזרות שלה טיפחו את "הטובים" הממושמעים, החמודים, והזניחו את התועים והטועים. בין אם היינו מ"הטובים", או מ"התועים" הדבר שלמדנו בכל העוצמה היה שאסור לטעות. אסור לתעות, אסור לא להיות בסדר, אסור להיות מחוץ לסקלה של הנורמטיבי, הקונפורמיסטי, הרדוד והלא מתנסה.

כל כך האמנו לגננת ציפי ולממשיכותיה וממשיכיה בבית הספר, בצבא או בכל מקום אחר שלו הקדשנו את ילדותנו, נערותינו ובחרותנו, שנמלאנו רגשות אשם עזים על כך שאנו לא עושים הכל נכון. הפכנו חוטאים.

האמת היא שהפכנו חוטאים עוד לפני כן. רק שכחנו. (כאילו שאת גן חטאותינו לא שכחנו).

שכחנו שכאשר ינקנו משדיה המזינות של אמא היה קורה מידי פעם ששפתותינו לפתו בחוזקה רבה מידי את פיטמתה של אמא. ושכחנו שאמא היתה יכולה לצעוק משהו כמו: " אי אתה מכאיב לי כל כך", כשמעיניה ניבט מבט מלא כאב. האם האמירה והמבט הללו חלפו להם בלא תגובה מצידנו? בלא שנחוש בהם? יכול להיות שלא הגבנו אז (ויכול להיות גם שפרצנו בבכי עז) בטוח מכל מקום, שהבנו שאנחנו אשמים בכאבה של אמא. הנה נוצרו להם רגשות אשמה קדומים כל כך. שוב נעשינו חוטאים.

שנים היתה אמא שלי מספרת לי ולאנשים שהתארחו אצלה, כמה הכאבתי לה כאשר הניקה אותי. כמה פצעים יצרתי סביב הפטמות שלה וכמה הקריבה את עצמה והמשיכה להניק אותי. מה המסקנה המתבקשת מליבו של פעוט כמוני? אני חוטא. אני פגעתי באמא שלי.

הדרך שלנו אל הצמיחה הינה דרך החולשות שלנו. דרך הטעויות שאנחנו עושים. סוד גדול הוא להפוך כל חטא לטעות. להתבונן עמוק אל תוכנו ולבחון את החטאים שחטאנו, להבין מה היה שם, ולהפוך את החטא לטעות. אז אפשר ללמוד. כי מטעויות, כמו שכבר אמרו חכמים רבים, לומדים. אפשר ללמוד, להתקדם, לצמוח.

אני קורא לך להתבונן את ההתבוננות הזו. לחקור לעומק את ההוויה שלך ולהביא את החטאים שלך אל פני השטח. להתמיר כל חטא וחטא לטעות. הרי עשינו כמיטב יכולתנו עם משאבי הנפש והיכולות שהיו לנו אז. טעינו. לעיתים טעויות איומות שעלו במחיר רב לנו ולאחרים. עדיין היו אלה טעויות ולא יותר. אני קורא לך למצוא את הטעות בתוך החטא ובמקום להפוך אותה לצלב על כתפיך, למצוא מה אפשר ללמוד ממנה.

אני קורא לך לשאול אותי איך, ואני קורא לך לשתף אותי בלימוד הזה.

nadav@nby.co.il

 

אוהב

 

 

נדב

 

 

 
 
 

המסע - nby.co.il



 





 
על ההבדל בין מחפש למוצא
בעולם הרוחני רבים הם המחפשים. מה זה אומר. היכן שאני נמצא עם מה שיש לי אינני מסופק, לכן אחפש למלא את החסר ולספק את עצמי. זהו חיפוש שאין לו סוף.
מדוע?
מסיבה אחת "פשוטה".
זהו חיפוש כלפי חוץ. אל מקורות חיצוניים שאליהם מכוון המחפש ובהם הוא תולה את יהבו ואת תקוותו שימלאו את החור שבתוכו. שיספקו לו את התשובות. שימציאו לו את השקט והשלווה אליהם הוא כה ניכסף.
אין מה למצוא בחיפוש הזה ולכן הוא חסר תקווה ומייאש כל כך. ככל שנמצא תשובות, ככל שנחכים ונדע יותר, ככל שכביכול, נתקרב יותר אל משהו שנראה כ"אמת" אותה חיפשנו, נגלה כמה רחוקים אנחנו. כמה אותה "אמת" חיצונית היא מזויפת. אשליה.
לכן נפגשו בדרך מחפשים מרעישים, מחפשים "יודעים", מחפשים מפטפטים, מחפשים שכבר ראו הכל ויודעים ללמד הכל. אנשים "רוחניים" שיש להם את כל התשובות מתוך נסיונם, אולם לא קרבו עצמם ולו סנטימטר אחד אל הגאולה של עצמם.
ההיפך מהמחפשים הינם המוצאים. בלשון אחרת – החוקרים.
וזהו מעבר חד אך מתבקש מעולם הרוחניות אל עולם המודעות.
לא שאין הם נפגשים. הם כן. אולם הגאולה היא במודעות ומודעות לעולם אין בינה ובין חיצוניות דבר.
החקירה הינה פנימה אל תוכי.
זהו המסע האמיתי בעולם.
ואני אומר מוצאים מפני דבר מאד מאד חשוב ששום דגש עליו לא יספיק. במוצאנו, אין אנו מוצאים אלא את עצמנו!
ואז כמובן תתעורר השאלה מי הוא עצמנו.
זוהי העבודה. לגלות מיהו עצמנו. מי אני?!
במסע החקירה, להבדיל מהחיפוש, עיקר עיסוקנו הוא בהפשטה והתפשטות.
אנו מתפשטים שכבה אחר שכבה מכל מה שמרכיב אותנו החוצה – התניות, דפוסים, תבניות התנהגות, מערכות יחסים מותנות, נורמות התנהגות, מוסר מדומה, חינוך קלוקל, ועוד כהנה וכהנה אלמנטים שמרכיבים את האישיות שלנו.
כמו קילוף הבצל גם קילוף זה מעורר את בלוטות הדמע.
במסע הזה אל תוך גילוי האמת של עצמנו, אנו מתפשטים משכבות עור כה צמודות שהקילוף כואב עד אימה. אין דרך אחרת..
עמוק עמוק בתוך מה שהוא אני – המקור של מה שהוא אני- האמת של מה שהוא אני- ישנו אור. ישנו יהלום זוהר ומבריק. יהלום הפוטנציאל הזוהר שלנו. הוא כוסה בכל השכבות הללו שהרכיבו את האישיות שלנו. הן כה סמיכות השכבות הללו, כה מכסות עד כי עצם קיום היהלום הזה נשכח מאיתנו.
במסע החקירה, אנו מוצאים שוב את היהלום הזה. אנו פוגשים את הפוטנציאל הזוהר שלנו.
אנו מתמזגים עם המקור שלנו, עם החיבור האמיתי אל האלוהי הנצחי, אל צלם האלוהים.
אחת השיטות היעילות והמקסימות יותר שיש בנמצא להיעזר בה לחקירה הזו ולמציאה הזו הינה שיטת המסע של ברנדון בייס.
השיטה מסייעת לקלוף את שכבות האשליה שמורכבות מאותם דפוסי התנהגות מותנים על מנת לחשוף את אור היהלום של הפוטנציאל הזוהר שלנו.
במקום לחפש ללא סוף או תקווה, בואו נחקור ונמצא.


המסע - nby.co.il



 
 
  No Ego Retreat
בחורף 2008-2009 נסעתי למזרח גרמניה

נסעתי עם קבוצה של קרוב ל 40 ישראלים שלקחו על עצמם לעבור את כל תהליך ההכשרה כדי להיות מטפלים מוסמכים בשיטת "המסע" של ברנדון בייס.

זו היתה נסיעה ראשונה מתוך שתיים, לקורס שנקרא "No Ego Retreat" - סדנה מרוכזת של שבעה ימים יחד עם למעלה משלוש מאות משתתפים מ- 18 מדינות בהנחיתם של ברנדון בייס וקווין בילט.

חווית המפגש היתה יוצאת דופן מכל כיוון וודאי ארחיב עליה יום אחד את הדיבור. אולם אני בא לדבר היום על התנסות אישית רבת עצמה ביותר שחוויתי (מבטיח לכם שהחוויות האישיות של המשתתפים האחרים לא היו פחות עוצמתית).

מעצם השם של הסדנה אתם ודאי יכולים להבין שהעבודה היתה על מנת לפגוש את מפעילי האגו ולשחרר אותם. תהליכים עמוקים ורבי עוצמה יום ולילה.

בלילה שבין היום השני לשלישי חלמתי חלום. בחלום אני עומד על הבמה מול כל המשתתפים, הכי הרבה גרמנים, ואני מדבר אליהם בגרמנית שוטפת ואני אומר להם שמספיק. מספיק עם השנאה והפירוד והכעס. מספיק. ובהמשך החלום אני מוצא את עצמי מטפס על צוק גבוה, חד כמו שפיץ שניצב בתשעים מעלות, (כמו שמטפסים על קיר טיפוס, מי שמכיר) ועל גבי מונח סל קש גדול ובתוכו כל הקבוצה הישראלית (הזכרתי – קרוב ל 40). ואני מטפס באצבעותי, בשארית כוחותי, יודע שאני חייב להגיע לפסגה כי כל הקבוצה תלויה בי. כל אחד מוזמן לפרש את החלום כרצונו.

בבוקר המחרת בשעת השיתוף שברנדון עורכת לפני תחילת יום התהליכים, עליתי על הבמה. דיברתי אנגלית כי אני לא יודע גרמנית. דברתי אל הקבוצה הגרמנית (כל עם ישב כקבוצה בימים הראשונים). אמרתי להם : "מאד היה קשה לי לבוא לפה. התלבטתי רבות. זה לא שלא הייתי בגרמניה קודם, הייתי, אולם מעולם לא במזרח גרמניה ומעולם לא על מנת לחשוף את נשמתי קבל עם ועולם בגרמניה.

אמרתי להם שיש אצלנו חג שאותו אני אוהב יותר מכולם - פסח. אמרתי להם שבפסח החוויה הכי משמעותית מבחינתי היא שמשפחות מתאחדות על מנת לחוג את החג יחדיו. ספרתי להם שבילדותי ובנערותי הייתי עומד בחלון בית הורי ומביט במשפחות המתאחדות לקראת החג. סיפרתי להם שאצלנו זה תמיד היה אבא, אמא, אחי ואני - "מפני שכל האחרים קבורים כאן"!!! אמרתי להם והצבעתי על האדמה של מזרח גרמניה.

היתה תזוזה רבתי באולם ואז ספרתי להם על החלום שחלמתי ואמרתי להם "גנוּך", מספיק, די עם הפירוד והשנאה והתיעוב, מספיק.

אחר כך היו תהליכים רבים ונוצר המצב המופלא (אפשר לקרוא עליו בספרה החדש של ברנדון "תודעה, המטבע החדש" בהוצאת פראג) שהתערבבו גרמנים בישראלים וישראלים בגרמנים ונוצרה תחושה אדירה של אחדות ושיתוף והרמוניה.

חזרנו הביתה לישראל.
כעבור שלושה חדשים נסענו שוב למזרח גרמניה, הפעם לקורס האחרון - סדנת המוסמכים - שמונה ימים באותו מקום. שוב תהליכים רבי עצמה ומעמיקים.

ביום החמישי לסדנה - ערב סדר הפסח.
כל המשתתפים בסדנה נמצאים בתוך תירגולים והקבוצה הישראלית עורכת סדר פסח כהילכתו (כן אי אפשר שלא להודות בפה מלא לשף המלון ול"מסע" על השתדלותם בעניין) ומי מנהל את הסדר? נכון, עבדכם. ממש על האדמה הזו שהיזכרתי אך לפני שלושה חדשים ניהלתי סדר פסח כהילכתו, מלהיב ומשלהב, מלא זמירות ושירים וניגונים בהשתתפותם של ברנדון וגבי וקליף ונריה וכל חברי הקבוצה הישראלית. ואתם יודעים מה, רק כאשר הגענו לדבר על ארבעת הבנים, נזכרתי מה אמרתי על הבמה שלושה חודשים קודם לכן.מאז עברה כמעט שנה. פסח כבר מתדפק על הדלת והמסע הולך ומעמיק את תודעתו בתוכי וכך גם חברי המסע בכל רחבי העולם.

כן, שמי נדב ואני מטפל מוסמך בשיטת "המסע"
מלא פליאה יומיומית על יכולת האדם לעמוד מול האתגרים העצומים ביותר ולמצוא בעצמו מקום לסליחה.

אוהב, נדב.



המסע - nby.co.il






התעוררות
היום הבנתי שאני הולך למות
כשאני אומר הבנתי אין כוונתי לאיזו ידיעה אינטלקטואלית פרוזאית שקימת אצלי כבר זמן רב ואני אף מלמד אותה ומזכיר אותה השכם והערב, אלא להבנה ברמה העמוקה ביותר - הדבר הזה שנקרא נדב גמר את חייו. אם לא עכשיו ברגע הזה אז בעוד יום או חודש או שנה או שלושים שנה, אבל החיים נגמרו. ולכן אני אחיה כל רגע כאילו הוא רגע חיי האחרון - אני אזכיר לעצמי כל הזמן שעוד רגע כל זה לא יהיה - השמיים והים והרוח והעננים והציפורים והבית והמכונית והילדות והנכדים וגילה ואמא והגוף הזה והבגדים והשמש והריח, הכל זה עוד רגע לא יהיה ולכן אני אבלע הכל. אבלע ברכות, בנעימות, אבל בתשוקה, במלאות. ואני אשאיר אחרי משהו עמוק וחשוב ואני לא אתעייף מלכתוב וללמד ולרפא ולהופיע מפני שאלה הדברים האחרונים שנותרו לי בזמן הקצר הזה שנקרא חיי נדב בן יהודה. ולא אבזבז את הזמן הזה על יאוש ועל דיכאון ועל פחד וחרדה אלא אשמח על כל שנקרה על דרכי כי זה שארית חיי הקצרים וזה מקור שמחתי. ואם אשכח, אהיה מספיק ער על מנת להזכיר לעצמי בכל רגע. ואם אתעצב אצבוט עצמי באהבה להזכיר כי הזמן קצר מידי מלהתעצב ליותר מרגע.

היום הבנתי שאני אינני נדב.
שוב מזמן כבר הבנתי את זה בהבנה האינטלקטואלית שיכלית אבל היום הבנתי את זה ברמת ההוויה. לא רק שאינני נדב אלא הרבה יותר מזה הדבר החדש והעצום שהבנתי היום הוא שאני פה כדי לשרת את נדב במסעו הגשמי, רגשי, מנטלי, רוחני. עד היום, בהבנה החלקית שלי ובאמונה החלקית שלי האמנתי שהגוף משרת אותי , קרי נשמתי, למסע הגשמי שעל הנשמה לעבור. היום הבנתי שזו הסתכלות חלקית לגמרי. אני שאין לי שם, שאין לי תואר או גוף או צורה (בצלם אלוקים), אני במכוח הבריאה שבי אפשרתי לגוף הזה שנקרא נדב להיברא. אפשרתי לו להיברא כדי שיספק לבריאה של אלוקים את המערכת המופלאה המורכבת שנקראת נדב על כל חלקיה. זה היה תפקידי, לברוא את נדב. מתוך כך תפקידי גם ללוות את נדב, לשרת אותו בכל הנדרש, לסייע ולבקר.

נדב הוא זמני. אני נצחי.
נדב הוא גוף, אני ערטילאי.
נדב חש, אני לא.
נדב מרגיש כל רגש, אני אהבה.
נדב יכול להתרחב או להתכווץ, אני רק מתרחב.

תפקידי העקרי כרגע הוא לעורר השראה אצל נדב לחיות חיים מלאים בכל רגע ורגע נתון. להזכיר לנדב כי זמנו קצר ולא ירחק היום והוא יפרד ממני ובכך יסתיים הספור שהוא מספר בבריאה. לכן התזכורת תהיה יומיומית רב זמנית כדי שנדב יוכל להפיק את המירב מהזמן שעוד נותר לו.

כמובן להזכיר לנדב לפעול בלא מאמץ לתוצאות מירביות
לפעול לא למען תוצאות אלא למען הצעידה בנתיב
לפעול לא מתוך פחד של מה יגידו אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה ואמיתית
לפעול ללא חשש ופחד מפני כישלון או הצלחה
לפעול מתוך אהבה לבריאה
לפעול מתוך אהבה לבורא
לפעול מתוך תשומת לב מיוחדת שפעולותיו לא יבואו על חשבון נברא אחר ולא יפגעו בנברא אחר.
לפעול מתוך עוצמה ואור
לפעול בשקט ובטוהר
לפעול מתוך קבלה ונתינה
לפעול בגמישות ובמתינות
לפעול בפתיחות מירבית
להיות ער



המסע - nby.co.il






המסע אל עומק התודעה
שמשרדי הנסיעות מציעים אינספור מסעות לאיזורים שונים בארץ ובעולם. אני מציע מסע מסוג אחר, מסע אל עומק התודעה. מסע של גילוי עמוק ביותר וריפוי עמוק ביותר של התופעות המעיקות של חיינו - פיסיות, רגשיות, מנטליות ורוחניות. תבניות ודפוסי התנהגות שמנהלים אותנו באופן אוטומטי בלא שנבחין בכך, מחלות פיסיות, קלות כקשות, מלכודות רגשיות ואמונות שמכשילות אותנו בכל פעם מחדש.

כיצד נוצרת מחלה?
יהיו שיאמרו שבאקראי, שבגלל תנאים אובייקטיביים, שבגלל תורשה ועוד כהנה וכהנה אמירות. אנחנו נבוא ונטען באופן גורף שכל מחלה, קלה כקשה, מקורה בתודעה. הכיצד, תבואו ותאמרו? מה פתאום? תודעה יוצרת מחלה? על דברים פשוטים מאלה העמידו אנשים לקיר.. כן, תודעה יוצרת מחלה. האמת היא שתודעה יוצרת את כל המציאות שלנו אלא שכאן לרגע זה נעסוק בתודעה.

ובכן, כיצד זה קורה?
את כל חווית החיים שלנו אנו חווים דרך התודעה. אנו רואים, שומעים, חשים, מריחים וטועמים דרך החושים שמעבירים את רשמיהם אל התודעה. התודעה יוצרת מחשבות. זהו הטבע שלה. המחשבות חולפות ונעות בראשינו. המחשבות שתודעתנו מייצרת, יוצרים רגשות. רגשות נחווים על ידינו בכל מיני דרכים על סקלה מאד רחבה. בתוך הסקאלה הזו ישנם רגשות שאנו חווים מיד עם הופיעם, בצורה הרמונית, זורמת ומתמירה. אולם בקצוות הסקאלה אנו חווים את הרגשות בצורה מוקצנת כלשהי - זה יכול להיות בדרך של הבעת יתר והתפרצויות של הרגש בקצה האחד של הסקאלה, או בצורה של הדחקה, הכחשה והשתקה של הרגש בקצה השני של הסקאלה. בשני המקרים הללו נחווה הרגש בצורה לא פרופורציונית. כתוצאה מכך האנרגיה של הרגש נתקעת בתוך הגוף שלנו ולא מתפוגגת. אותה אנרגיה נתקעת בתוך התאים שלנו. כאשר האנרגיה נתקעת בתא, היא ממשיכה "לתסוס".

יכולות לעבור שנים ואנו שכחנו לחלוטין מאותה אנרגיה רגשית ש"תוססת"  בתא, אולם השנים שחלפו לא הפסיקו את התסיסה אלא ההיפך הוא הנכון, התסיסה הולכת וגוברת ויוצרת עיוותים בכל מיני צורות ורמות.

במשך הזמן הופכים העיוותים הללו לתופעות. אלו תופעות?
אלו יכולות להיות תופעות נפשיות, או תופעות מנטליות, או תופעות פיסיות, או כולן ביחד. ככל שנתעמק בהבנת הסימפטומים השונים של התופעות, וננסה לרפא אותם, עד שלא נגיע אל מקורן העמוק ביותר של התופעות הללו, קרי, הזיכרון של הרגש שנטמע בתא, לא נוכל באמת לרפא את התופעה. "המסע" של ברנדון בייס, הוא הכלי המדויק ביותר שקיים היום בעולם על מנת לאפשר זאת. המסע - כי הוא לוקח אותנו למסע אל הזיכרון של אותו רגש שנתקע בתא, הוא לוקח אותנו אל תוך התודעה של אותו זכרון ומאפשר לנו בדרכו היחודית, העוצמתית והרכה ליצור התמרה מלאה של הרגש הלכוד ושיחרורו על ידי תהליך עמוק של ריפוי דרך סליחה.

וכך, יצאנו למסע אל עומק התודעה שלנו, ספקניים, חרדים וחוששים וחזרנו ממנו נושמים ברכות ובקלות, חיוך דק מרוח על פנינו ונהר של עוצמה חדשה זורם בתוכנו – נהר של ריפוי אמיתי, ברמה העמוקה ביותר.
דרך צלחה.



המסע - nby.co.il






מי אני
מחווה לביירון קייטי
כל עוד לא ישתנה דבר, כל שהוא אני היא הזהות שלי.
הזהות שלי מורכבת מכל הסיפורים שאני מספר לעצמי מאז היוולדי.
הסיפורים שלי מורכבים מהמחשבות שלי, האמונות שלי, התבניות שמכוונות אותי, הדפוסים שמנהלים אותי.
כל עוד אני מאמין לסיפורים שלי אין לי אלא לסבול.
זוהי כל האמת.
אם נעצור לרגע ונשאל את עצמנו מי אנחנו בעיני עצמנו? מה נגלה? נגלה סובייקטיביות צרופה שנבנתה  מאלפי נדבכים של מחשבות ואמונות. מחשבות ואמונות לגבי העולם, לגבי אלוהים, לגבי הבריאה, לגבי האנשים הסובבים אותנו, לגבי המשפחה שלנו ולגבי עצמנו.
כמה מהן היא אמת שאינה ניתנת להפרכה?
אלו שתי שאלות הרות גורל לגבי ההוויה שלנו מפני שאם התשובה היא שהן אמת ואמת שאינה ניתנת להפרכה הרי שחיינו הינן גיהנום עלי אדמות של מחשבות זוועה ואמונות מצמיתות. (נודה כולנו על האמת – אצל רובנו רוב המחשבות ורוב האמונות הן מחשבות ואמונות שתוקעות אותנו בלופים אינסופיים).
לכן הגאולה שלנו מתחילה בראיית אי האמת, או לפחות בראיית אי האמת המוחלטת שבמחשבה ובאמונה. ביכולת שלנו להבחין באפשרות ההפרכה של כל מחשבה וכל אמונה מעכבת ותוקעת.
אם האמונה שלי אינה אמת, וואו, אז מי אני בלי האמונה הזו?
נסו לדמיין את עצמכם לרגע בלי אחת האמונות שלכם. נסו לדמיין מצב שאתם נמצאים בו ללא האמונה או המחשבה. וואו.
אם כל הסיפורים שמרכיבים את האישיות שלי הינם מחשבות ואמונות שניתנות להפרכה.. וואו.. מי אני בלי הספורים הללו?
אם האמונה הקולקטיבית שלי היא שכל העולם נגדנו.. (נשמע מוכר?)
האם זו אמת? נאמר שלכתחילה התשובה היא- כן..
האם אפשר לומר בוודאות שזו האמת?
אפשר לענות רק בכן או לא. בלי שום אבל, או אולי או מין שכאלה. כן, או לא!
האם אפשר לומר בוודאות שכל העולם נגדנו?
יכול להיות שיש איטלקי אחד שהוא לא נגדנו?
יכול להיות שיש כמה צרפתים שהם לא נגנדנו?
יתכן שיש בכל מדינה בעולם כך וכך אנשים שהם ­לא נגדנו? וואו..
אם יש.. אזי כבר אי אפשר לומר שהעולם כולו נגדנו..
כלומר, בעצם לא כל העולם נגדנו..
זוהי דוגמא מזערית לאיך האמונות מנהלות אותנו וכמה הן ניתנות בקלות להפרכה.
אם כך, מי אנחנו בלי המחשבה והאמונה שכל העולם נגדנו?
נסו לדמיין. כל אחד לעצמו, מי אני בלי המחשבה שכל העולם נגדי?
מי אני בלי המחשבה של עשו לי שתו לי הכאיבו לי גנבו לי?
כשנתפשט מכל האמונות והמחשבות, נמצא מי אנחנו. משהו שלם, עצום, בורא, מלא בשקט, בשלווה, באהבה.
כשנתפשט מהאמונות והמחשבות שלנו לגבי עצמנו, נמצא את היכולת לאהוב את עצמנו באמת מפני שנמצא משהו שכל כך ראוי לאהבה.
דרכים רבות יש להפרד מהאמונות והמחשבות ההורסות.
אני קורא לך לבוא לעשות זאת דרך "המסע" של ברנדון בייס.
נגלה – האם זו אמת?
           האם אפשר לומר בוודאות שזו האמת?
           מי אני בלי הספור הזה?
           ונהפוך הכל דרך תהליך של התרה, קבלה וסליחה וכך נשחרר עצמנו מהתלות במחשבות והאמונות הקפואות הללו ונמצא את
           עצמנו האמיתי על מנת לאפשר לפוטנציאל הזוהר, האינסופי שלנו לבוא לידי ביטוי סופסוף.



נדב בן יהודה - 052-3731436 - nadav@nby.co.il
   
 
המסע  רפואה סינית  דיקור סיני  צ'י קונג  שחזור גלגולים  דמיון מודרך  מדיטציה | נדב בן יהודה, מטפל מוסמך בשיטת המסע של ברנדון בייס, מרפא ומורה לריפוי עצמי © 2010

לייבסיטי - בניית אתרים